אם הדרך – השבת אבידה

בפרשת השבוע, פרשת כי תצא, דנה התורה ברוב עניינים וקניינים, ומתוכם, ניתן לדלות בעבור כל גננת ומלמד דרדקים את עניין השבת אבידה.

השבת אבידה עוסקת בהשבת שה, חמור ושור, מפתח, תיק וארנק לבעליו. ומקור המצווה-

"לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר … נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם, הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ. וְאִם-לֹא קָרוֹב אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ–וַאֲסַפְתּוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם"

כה מחשיבה התורה הקדושה את רכושו וחפצו של אדם. איננו נדרשים להשיב רק לאח ולחבר, אלא גם לאלה שאיננו מכירים. כך הפכו להיות יומני העיתון בעלי מדור השבת אבידה לחיוניים ביותר ופתקי חוצות המנוסחים בתום ילדות ובשגיאות כתיב מנוקדות, ללחם חוקם של ילדים בחודש אלול בפרט, ובמשך השנה בכלל.

האם מדובר על מצוות הילדים? האם באמת החוויה לפתקי הנחת של הגננת? לא! הכי לא.

אם מחויבים אנו לחמורו של אדם, לאדם עצמו, לא כל שכן? אם נדרשים אנו להשיב לו שווה פרוטה, את נפשו, לא נשיבהו? האם מצוות האהבה והתוכחת, אלה שאנו מרבים להשתמט מהן כי לא ברור לנו איך יגיב, מה יחשוב, מה נאמר, מה יענה, אולי נסמיק… אז "שב ואל תעשה עדיף", אולי אף הן נגזרות של ואהבת לרעך כמוך, ו"השב תשיבם?"

אנחנו כל כך רוצים לעזור, היולדת כל כך זקוקה למגש עוגה טרייה, ולמילה טובה? השכן, הילד, הנער הטועה והתוהה- זה שתלתליו מעידים על טלטלותיו, הוא לא זקוק כל כך, הכי הכי כל כך שיש??? מילה אחת, חיוך, כן, הבן של השכן. זה, מהפינה, גם אם מעולם לא החלפתי איתו מילה, עכשיו במצוקתו, זה בדיוק הזמן. לא. אין צורך להאיץ בו ולא לאלפו בינה, לא תוכחת ולא מענה לשון, רק חיוך, תנודת ראש כי פנינו לשלום, נשאר כמו יבוא מעצמו, כשיבוא.

 

"ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו" – ואם רחוק הוא הבן של השכן, או אולי הבן שלנו, ואיננו "אחי", כי הכי איננו רוצה להיות, אות וסימן הוא כי לא הכרנו אותו דיו ולא חיפשנו את קרבתו. הדיוק אותו מביאים בעלי המוסר הוא שחוסר הקרבה נובע מחוסר הידיעה וההכרות. לו רק ננסה להבין, לא לשפוט, לא לחשוב שיכולנו לעשות את זה טוב יותר, יהיה הוא בעבורנו אח וקרוב באופן ברור.

אהבת האדם נמדדת במערכות החינוך במיוחד. השיפוטיות היא נחלת בעלי העט ויומן הציונים, אולם חובה לעשות הפרדה מוחלטת בין ארגז הכלים של המורה לבין נפשו היהודית, המפעמת בקרבו. לעיתים, הרצון להביא את מוסד הלימודים לישורת הראשונה כמוסד מצטיין, הופך אותו להיות "בית קברות" לאנוש החי. אדרבא, באה הפרשה כל כך בזמן, האלולי, המתחדש, בשבוע הראשון לזעוק את בנינו האובדים בארץ התוהו והנידחים בבוהו השיממון והרחוב. ומחויבים אנו להשיב לב אבות אל בנים ולב בנים אל אבותם. שליחי הציבור במערכת החינוך, נאמני המסורת בשבילי בית יעקב, שורו וראו, אספו את מנת הסבל של הטיפש עשרה הזועק אלינו מפגעי הזמן, וכל שנותר לעשות הוא לחבק!! להשיב אבידה.

לא מספיק להשיב, אלא השב תשיבם ולא בזו התורה מסתפקת אלא מתחננת ב"אספתו"- לא תוכל להתעלם!!!

אם נרצה לשמר את פרחי הגן, ידוע הפטנט הישן נושן, חופן סוכר בתוך מימיהם. כך דינם של הפרחים, של כככככככככככככככלללללללללללללללללללללל הפרחים בעולם. גם אלה שנדמה כי עוד רגע נקטפים ונובלים ואינם.

מצות השבת אבידה, איננה דווקא השבה, היא גם העת הראשונה, אולם השבה אולי, יכולה להיות בגדר ישיבה, כי דברים חמים צריכים להתיישב על הלב. חובת הלבבות של כל בני האדם מורה, הורה, אח, שכן, קרוב ורחוק.

מחקרים בדוקים מוכיחים כי בכוחו של חיוך לייצר מציאות. ונכון שהחולה, צריך לדרוש ברפואת עצמו, דבר ראשון, אולם הרופא, אין תפקידו לסווג את מי לרפא על פי התנאי הזה. כלל וכלל לא. קיטלוג, בחינת הדברים לעומק, העיון בהם, בעוכרי המעשה האצילי. חלילה וחלילה.

 

בימי הרחמים והסליחה- בחודש אלול הערב והמתוק, פונים אנו אליו כילדיו הטועים והאבודים:

"תעיתי כשה אובד, בקש עבדך"

 

yuti

yuti

Leave a Replay

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit

דילוג לתוכן